<h1>ספר השולחן הלכ' סעודה שער שביעי</h1>
<h2>דף צז:</h2>
ויין מגתו שהוא תירוש מקדשין עליו. דתני ר' חייא סוחט אדם אשכול של ענבים, ואומר עליו קדוש היום. ויין של צמוקים מקדשין עליו. מיהו אמרי רבואתא דלאו כל צמוקים שרי לקדושי עלייהו, אלא כגון דכמישן בגפנייהו, ולא דיבשן, דכד עצרת להו נפקא מניהו לחלוחית. ותרינן להו במייא, ומעצרינן להו ומקדשינן על מאי דנפק מינייהו. ויין שטעמו טעם חומץ, אע"פ שריחו יין אין מקדשין עליו, אבל יין שריחו חומץ וטעמו טעם יין מקדשין עליו דחמרא הוא. שאחר הטעם אנו הולכין ולא אחר הריח. שמרים שנתן עליהם מים אע"פ שיש בהם טעם יין אין מקדשין עליו. במה דברים אמורים, בשנתן על השמרים שלשה והוציא פחות מארבעה, אבל אם הוציא ארבעה הרי זה יין מזוג ומקדשין עליו.
אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח, לאפוקי שריחו רע, ולאפוקי נמי יין מגולה. ואע"ג דעבריה [במסננת], שאין בה סכנה מעתה, אפילו הכי הקריבהו נא לפחתיך קרינא ביה ומאוס הוא, ואין מקדשין עליו. וכן על השכר אין מקדשין עליו, אע"פ שרוב יינה של מדינה שכר, והוא חמר מדינה. וכתב רבי יצחק אבן גיאת ז"ל דיין שנתבשל אפילו מעט או שנתן בו מעט דבש או שאור אין מקדשין עליו כיון שאין מנסכין אותו על גבי המזבח, ואפילו טפה אחת בחבית גדולה. והרב רבי משה בר מימון ז"ל כתב גם כן, כך אנו מורים בכל המערב. ויש מתירין לקדש עליו, ולא אמרו יין הראוי לנסך על גבי המזבח אלא לאפוקי שריחו רע ומגולה כמו שאמרנו. וכן נראה עיקר מדאמרינן במסכת שקלים [פ"ג] דיוצאין ביין מבושל ידי ארבעה כוסות, אלמא דיין גמור הוא ומברכין עליו ומקדשין עליו.
